נקודת מבט של קלואי

היו רגעים בחיים שבהם את לא שואלת שאלות, רק מרגישה משהו בלב. זה קרה כשג'ייסון קין נכנס לחדר.

הייתי בישיבה רגילה במשרד, ציפיתי שזו תהיה עוד פגישה שגרתית. אבל ברגע שהוא התייצב בפתח, לא היה שום דבר שגרתי בזה. הוא היה גבוה, תכול עיניים, ואלגנטי בצורה מסוכנת. מישהו שהיה יכול להימצא בקלות במסדרון של בית המשפט או על שערי מגזין יוקרתי, אך הסטייל שלו לא היה מה שמשך אותי – זה היה משהו אחר. תחושה חזקה של שליטה, של מקום שהוא פשוט שייך אליו, שלמרות שלא אמר מילה, היה ברור לי שהוא יודע איך לשחק עם אנשים, איך לשלוט בהם.

ההבנה הזו שצצה ברגע הראשון לא הייתה קשורה למילים שהוא אמר – אלא לאיך שהוא עמד שם. איך הכל נראֶה ככה, כמעט כמו שהוא נמצא שם בשביל לבדוק אותי, לא להיפך.

"את קלואי?" הוא שאל בקול שטוף, כאילו לא היה צריך להחמיא לי או להנחות אותי בהכרת תודה. זה היה פשוט. הוא ידע. הוא ידע מי אני.

"כן," עניתי, מופתעת מהשאלה. הרגשתי את הלחץ מציף אותי, כאילו משהו מאוד לא שגרתי עומד להתרחש.

החדר התפנה כדי שהוא יוכל לשבת מולי. לא היו הרבה סיבוכים בשיחה הראשונית – עבודה, פרויקטים, מעט פטפוטים על התחום שלי. אבל כל מילה שלו נמתחה כל כך לאט, כאילו הוא בודק כל תגובה שלי, כאילו הוא לא שואל שאלות אלא מציב חוקים.

העיניים שלו היו מצפות. משהו בתוכי השתנה ברגע שהוא הסתכל עלי. לא היה משהו ישיר או חד, אבל כל מבט שלו היה חד, חודר, כאילו הוא יודע בדיוק מה אני חושבת, מה אני מרגישה – ויותר מזה – הוא מתכנן איך להוציא את זה ממני.

אני לא יודעת אם זה היה פשוט מראהו, או שמא משהו אחר – משהו בו היה כמו מבוך. כל מילה שיצאה ממנו נשמעה חדה, אך לא ישירה. כאילו הוא מתחקה אחריי מבלי שאדע. בכל רגע הייתי מרגישה את הדופק שלי עולה, כאילו יש משהו שאני לא רואה. הוא לא פגע בי, לא היה שולי או אינטימי – אבל היה שם משהו מרוחק, אפל.

"את יודעת," הוא אמר תוך כדי שהוא משעין את עצמו לאחור בכיסא, "אני אוהב איך שאת מצליחה להסתיר את מה שאת מרגישה. זה לא כל כך נפוץ בימינו."

לא ידעתי אם זה מחמאה או איום. אבל במילים האלה הרגשתי את הקרח שנשבר, את השקט שמולו נעלם. הוא לא ראה אותי כסתם מישהי – הוא ראה אותי כחידה, משהו שהוא חייב לפתור.

אני לא יכולה להסביר את זה, אבל משהו בתוכי התפוצץ באותו רגע. תחושת סקרנות עמוקה שהתערבבה עם פחד קל – פחד שאני לא מבינה אותו, פחד ממה שהוא באמת רוצה ממני.

הרגשתי שאני לא יכולה להימנע מלהיות כאן איתו, לא יכולה להימנע מלחשוב עליו.

נקודת מבט של ג'ייסון

היא לא הבינה. היא לא יודעת כמה אני רואה בה. כל הבעת פנים שלה, כל צעד שהיא עושה – אני שם, צופה בה. אני לא רגיל לאנשים כמוה. היא לא הייתה מישהו שהייתי רגיל לעסוק בו. לא קליאופטרה, לא נשיא של חברה, לא מישהו שמבין איך העולם הזה עובד. אבל היא לא הייתה כמותם.

היא ישבה מולי, רגועה ומרוחקת, והייתי חייב להילחם בזה. לא ידעתי אם היא באמת מבינה את זה, אבל הייתה לי תחושה שהיא לא נורמלית כמו כל השאר. כל הציונים שלי – כל המעקב אחרי כל פרט – זה לא היה בגלל שאני רוצה אותה פיזית. לא רק בגלל זה. זה היה משהו אחר. היא הזיזה משהו בתוכי שאני לא מוכן להרגיש.

הייתי רגיל לקבל בדיוק את מה שאני רוצה, את מה שאני מכוון אליו. קלואי לא הייתה ככה. היא לא נתנה לי את התגובה שציפיתי לה, היא לא היתה כנה כלפיי. זה היה משגע אותי. הייתי יכול לראות את זה בכל תנועה שלה – היא לא פתחה את עצמה, היא לא שיחררה אותי לתוך עולמה.

הייתי חייב לבדוק אותה יותר, להבין מה יש לה. היא לא שיחקה לפי הכללים שלי, והיא היתה בדיוק כמו שחיפשתי.

"הרבה זמן לא ראיתי מישהי כמוך," אמרתי לה בשקט. "הצורה בה את שומרת על הכל כל כך קפדני... אני אוהב את זה."

היא לא ענתה. היא רק חייכה, אולי לא הבינה עד הסוף מה אני אומר.

זה היה ההתחלה. ההתחלה של משהו שאני לא בטוח איך הוא ייגמר. אבל לא אכפת לי. אני כאן כדי לשחק את המשחק הזה עד הסוף.