נקודת מבט של קלואי

היו לי ימים שאני לא מצליחה להוציא ממני מילה אחת אחרי פגישה בעבודה. זה היה פשוט עוד יום במשרד, יום שגרתי, שאפשר לשכוח אותו מחר. אך לא אחרי שג'ייסון קין היה שם.

הייתי בדרך הביתה, חפוזה יותר מהרגיל, רציתי רק להוציא את כל המחשבות על הפגישה ההיא מהמוח שלי. לא היה לי זמן לחשוב על דברים שקשורים לו, לא משנה כמה הוא חייך או איך הוא הציב אותי במרכז כל הזמן.

זה לא היה סתם לקוח, לא אדם שצפוי לעזוב את חיי בעוד כמה שבועות – ג'ייסון קין היה משהו אחר. משהו אפל, כמו הצל שחוזר שוב ושוב. כל מה שקרה בין שנינו היה כל כך לא ברור. הוא לא ישיר, לא השתדל לפתות אותי, אבל כל מילה שלו גרמה לי לרצות לשמוע עוד, להרגיש יותר. ואני שנאתי את זה.

למה הוא כל כך חודרני? מה הוא ראה בי? משהו בו היה מסוכן מדי, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו.

הגעתי הביתה, שם פתחתי את הדלת והשלתי את עצמי על הספה. זה היה רק אני ושתיקה. אז בדיוק צלצל הטלפון. לא עניתי מיד – לא הייתי במצב רוח. אבל ברגע שנראתה השם על הצג, הבנתי שאני לא יכולה להימנע מזה.

ג'ייסון.

לא עניתי.

ברקע, נשמעה ריצת הטלוויזיה, הרעש של העולם שסובב אותי – אבל הכל הרגיש כל כך חסר ערך. אולי זה היה המתח שבין שנינו. אולי זו הייתה האפלה שהרגשתי בו.

בכל מקרה, לא הצלחתי להימנע.

התקשרתי אליו חזרה.

נקודת מבט של ג'ייסון

הייתי יכול להימנע, יכולתי לשים את הפגישה הזו מאחוריי, להתקדם הלאה – אבל לא עשיתי את זה. ברגע שנכנסתי למשרד שלה, הרגשתי שזו התחלה של משהו שאני לא יכול להפסיק, משהו שקשור רק אליה. איך היא ישבה שם, איך היא לא הסכימה לחשוף את עצמה יותר מדי – זה רק גרם לי לרצות לדעת את כל מה שנמצא מתחת לשטח.

היא לא הייתה אחת שקל לקרוא אותה. ידעתי את זה. לא היו דברים כאלה בסביבה שלי, ויותר מזה, לא הייתי רגיל למישהו שלא נכנע לי מיד. כל השאר היו ברובם פתוחים, שקופים. אבל היא – היא הייתה חידה.

נשארתי במשרד כמה זמן אחרי שנפרדנו, הרגשתי שאני לא יכול לעזוב את המקום. כל מה שרציתי היה לדעת איך היא מתנהגת כשהיא לבד, איך היא מרגישה, איך היא מתמודדת עם כל זה. נשמע לי כמו משחק חדש.

הטלפון שלה צלצל. הייתי בטוח שזו היא. לא עניתי מיד, השארתי את זה תלוי. זה היה חלק מהמשחק.

ואז היא התקשרה חזרה. אני לא חושב שהיא ידעה כמה זה היה חשוב לי – שהצליחה לעורר בי את העניין הזה, את הצורך לעקוב אחריה, להרגיש את כל התחושות האלו שהיא לא מודעת אליהן.

התקשרתי אליה.

"קלואי," אמרתי בקול נמוך, כמעט כמו רחש, "איך את מרגישה אחרי הפגישה?"

הייתה שתיקה. רק אני ידעתי שזה לא היה שאלה תמימה. זה היה יותר. זה היה כמו רצון לגעת, להבין כל פרט.

היא לא ענתה מיד. ואז היא אמרה, בקול שעדיין היה שקט, "אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני, ג'ייסון."

הייתי בטוח שהיא הרגישה את זה – כל המתח שבין שנינו, כל העניין הזה שדחף אותנו למקום שלא היינו מוכנים לו. היא לא הייתה כמו הבחורות שאני מכיר. היא לא הייתה מוכנה להיכנע מהר כל כך. וזה רק גרם לי לרצות להמשיך.

"אני רק רוצה לדעת מי את."

הייתה שוב שתיקה, הפעם ממושכת יותר. קלואי היתה מרוחקת, אבל ידעתי שהיא שוקלת את המילים שלי. לא הייתם מאמינים כמה זה היה מרגש – לדעת שהיא לא יכולה לשכוח אותי, לא יכולה להימנע ממני.

"לא אכפת לי שאתה יודע מי אני," היא אמרה בסופו של דבר, "אבל מה שאתה מרגיש לא משנה לי."

לא הייתי בטוח אם זה נכון. היה לי הרגש שהיא לא מתכוונת לזה, שהיא רק מנסה להרחיק אותי. וכשאתה יודע את זה, אתה לא מפסיק להילחם.

"אני לא מוותר עליך, קלואי," אמרתי, ואז התוודיתי בשקט, "אני לא יכול להפסיק לחשוב עליך."